אז היינו בסרט מדכא של החיים, עוד אחד כזה שמראה את המציאות הנוצצת מבחוץ ונושכת מפנים.
    בסוף, כולנו שווים. אנומליסה הוא סרט יפני מועמד לאוסקרים המתחיל טוב, על אנימציה משובחת במיוחד. 
    הגיבור הראשי - סופר אנגלי שהפך לגורו ובא להרצות בסינסינטי. הוא מתחיל בכמה קטעים ציניים על הפערים בין האנגלים לאמריקאים ומתמסמס בהמשך הסרט. מייקל הוא סופר די קודר, קוטר, ממורמר ובעיקר בודד. יש לו ״הכל״ אישה, ילד, בית, הוא מפורסם, מצליח, עם כסף ויחד עם זאת התסריטאי בוחר להציג פה בנאדם לא מרוצה המחפש חברה וריגושים שנעלמו לו מהחיים. יש עניין עם הקול של הנשים בהתחלה שנראה כמו גימיק עד שלאט לאט מבינים מה פשרו. הוא מוצג כגבר מוצלח וחזק הפוגע ברגשותיהן של נשים אחת אחת. נותן להן תשומת לב, מאמין בהן, נבהל ובורח. מה שעוד בולט כאן בסרט הן הנשים המוצגות כקטנות, קצת נידיות שהולכות שולל ונפגעות.
    הפילוסופיה שמאחורי והמסרים מעניינים, לוקח קצת זמן לעבד מה היה והסוף נגמר קצת בהפתעה מהעומק יש קפיצה לבנאליות.
    רביעי, 24 פברואר 2016 23:35

    Choose Trainspotting!

    ניסיתם פעם לראות סרט שכל כך השפיע עליכם בצעירותכם היום כבוגרים? 

    זה מה שקרה לי שבוע שעבר עם הסרט טריינספוטינג, הסרט מספר 1 של חיי.
    לראשונה ראיתי אותו ב - 1996, כשהוא רק יצא. אז הייתי בת 20.
    אני לא יודעת מה בדיוק זה היה. יואן מקגרגור השחקן הראשי, הפסקול, כמות הסמים הבלתי נתפסת, התיאורים והמצבים בהם הם צרכו אותם או הסיום המוחץ בו הוא מדקלם את הטקסט על בחירות, שהפך לימים לפוסטר, קאלט, עם מילים רבות משמעות שמתנוססות אצלי על הקיר מאז הבחירה להפרד ממערכת יחסים וקריירה שלא התאימו לי יותר. כנראה שזה היה השילוב שהפך את הסרט והפסקול הזה למה ששינה את חיי.
    שבוע שעבר צפיתי בו שוב, בהקרנה חגיגית באוזן בר, כעבור 20 שנה. הלכנו ורד ואני, בנות 40 היום ובתוכינו עדיין מתבגרות ומבשילות. 
    הרצפה באוזן קושטה בסיגריות וקלפים, המעקה בבובה המזכירה את ההיא מהסרט והשירותים בבוץ של קפה, כל אלו בהשראת הסרט ומהראש היצירתי של אבישי, שסידר לנו כרטיסים!
    היתה גם הרצאה לפני, לא מעניינת מידי, ההופעה של הקאברים לפני הכניסה טיפטיפה לאווירה ומה שבלט לי בעיקר זה כמות הסחים המעט גיקים שנכחה באולם, כולם, 
    מחכים בציפייה לסרט ששינה גם להם איזו פינה.
    התחילה ההקרנה, שתינו בירה, כבר התחלה מעולה וצפינו בסרט אצלי - פעם שנייה.
    פייר, התרגשתי, אני מודה. קודם כל עברו 20 שנה ואני כבר לא ילדה. מדהים שהסרט טילטל אותי בזמנו וגם עכשיו, רק בצורה אחרת, בוגרת.
    אני חושבת שזו היתה הקלות שבבריחה שהכאיבה. בכל פעם שצריך להתמודד, הסם בסרט הוא התרופה הטובה ביותר כדי להמנע מלהרגיש.
    זה קרה בסצינה של התינוקת שגורמת להם לרוץ להזריק במקום לכאוב את האובדן, בבגידה בחבר במקום להרגיש את הקנאה ובבחור אחד שלא הולך לסם בוריד אלא מנפץ לכולם ראשים עם סכינים, בקבוקים או בקיצור אלים. יואן מקגרגור שהתאהבתי בו מהרגע הראשון הוא שיא הרגש מבחינתי. רואים את הטוב שבו שנהרס לאורך כל הדרך כי הוא לא מצליח להתמודד. רואים איך הוא מנסה להילחם בערכים של עצמו שמתנגשים עם רגשות ומציאות. 
    כמה דברים רואים ממרחק שנים.
    https://twitter.com/mumlazmichal

    מה זה פה?

    •  

       

       

       

      אתם שואלים לאן ואיפה,
      אני אוהבת לגלות, לבקר, לחקור ולרוץ לספר.
      זה מאץ׳. מומלץ מיכל, מכיל רק ביקורות טובות!


      מיכל היא הבעלים של משרד למיתוג ופרסום.
      קופירייטרית ואשת שיווק שאוהבת לכתוב לצלם ולגלות שהביזנס הוא גם פלז׳ר.
      איפה טעים לאכול?
      לאן ללכת לשתות?
      מה חם בעיר?
      באיזה כפר קר?
      מי מטפל טוב?
      מה היעד הבא?
      איזה חוג את רוצה?
      מוזמנים לשתף גם, לקרוא, להציע המלצה לבדיקה, לשלוח אותה לסריקה. היא תבדוק ורק אם טוב תכתוב. שום דבר רע..
      הכל בעיניי המתבוננת ולבחירתכם בלבד.

      יש לכם עסק ותרצו שתמליץ?
      מיכל עושה זאת רק אם בדקה בעצמה. מוזמנים להזמין אותה ועד אז תיהנו ואל תשכחו לשתף!

    logo mumla

    Please publish modules in offcanvas position.